הסיפור שלי

מה שגדל בגינה הוא מה שהוגש בארוחות מדיי יום; מה שזרעת, גידלת, קטפת ושימרת הוא חומר הגלם הבלעדי שברשותך, ומה שתלמד לייצר ולרקוח – יבטיח את האיכות והטעם של האוכל שלך. סבתא לימדה אותנו איך מפסטרים את החלב, איך מגדלים מלפפונים או מלקטים פטריות ואיך מבחינים בין רעיל לאכיל. בגינה שלה צמחו כל סוגי הגידולים שאתם יכולים להעלות על דעתכם; אוכמניות, תותים, מלפפונים ועגבניות, חסה, גזרים, פטרוזילה כוסברה ושמיר, ואת כל מה שקטפנו מצאנו בהמשך בצלחת. 

כילדה זו הייתה חוויה מופלאה עבורי. בין היתר למדתי להחמיץ ולשמר פירות וירקות לחורף, שבו חודשים ארוכים אין גידולים, היבול קופא וצריך להיערך ולהתכונן מראש (כמובן שייבוא היא אופציה יקרה ובלתי אפשרית שלא ניתן לסמוך עליה). אהבתי את החוויה, ואמנם המטבח היה עוד רחוק ממני בימים ההם, אבל לא היה לי מושג כמה הצפיה מהצד מחלחלת לתוכי וכמה השראה וידע ספגתי ממש בלי להרגיש.

לימים, הכרתי את דניאל, והפכתי רעייה שמקיימת בית, התחלתי לבשל עבור בעלי וכמיטב הקלישאה – “עם האוכל בא התאבון”. תמיד היה לי חוש אסטתי מפותח ויחס דקדקני לפרטים ויחד עם העקרונות והיסודות ששלפתי מארגז הכלים המיוחד שאספתי, התגובות היו נלהבות ומצאתי את עצמי יותר ויותר מבשלת ומארחת.

בין לבין היו לי גם שני רומנים קצרצרים עם ענף המסעדנות, שהרחיבו את אופקיי והקנו לי מיומנויות, שיטות ונסיון אבל לא גרמו לי לזנוח את  ה”דיי ג’וב” שלי, כמתורגמנית לשפת הסימנים והיחסים שלי עם המטבח נשארו תחביב נחשק ומפותח.

בשלהי הקיץ שעבר יצאתי לי לארוחת צהרים מחוץ למשרד, כאשר אופניים חשמליים שפגעו בי בדרך גזרו עליי גבס מכף הרגל ועד אמצע הירך, ריתוק מלא לכיסא גלגלים ולמעשה – נכות ממשית ובידוד כפוי ופתאומי.

קצת לפני שהעולם התוודע לבידודים ארוכים וריחוק חברתי הפך לעניין שבשגרה, אני, הבחורה העצמאית, האנרגטית והתזזיתית ביותר שהכרתם, נאלצתי לשבת לבדי בדירה התל אביבית בבניין נטול המעלית שבו גרתי, ללא יכולת לבצע בעצמי את הפעולות הבסיסיות והפשוטות ביותר.

מהמקום הנזקק (כמעט סיעודי) ועמוס הרחמים העצמיים שבו מצאתי את עצמי, נולד הבלוג הצבעוני והשמח, המגרה והאופטימי שלי. הצפייה הארוכה בתוכניות הבישול שהצטרפה ליחסים העמוקים שפיתחתי עם המטבח, הפכו את הלימון הפך ללימונדה, ואת הזמן הפנוי מילאו ה”שידורים” שלי אליכם מהמטבח הפרטי שלי שהותאם לגובהו של כיסא הגלגלים